סיפורים ממוחי הקודח

  בא לי לגלות לכם סוד : אני לא בארץ עכשיו, טסתי להלסינקי , בסוג של החלטה של רגע , ואני מסתובבת פה, לבדי, בשכונה אחת בלבד , רחוקה מהמרכז, מלאה שקט ושלווה , ויופי של ירוק במיליון גוונים מטורף , שאומרים עליו פה ש"בעונה" הוא משגע אפילו יותר . ואני, נפעמת, עם חיוך מטומטם שכזה על הפנים , שכל מי שרואה אותו, מברך אותי לשלום , בשפה דמוית הג'יבריש הזו שלהם , כי כמו תמיד, בכל העולם כמעט וגם פה , חושבים שאני ילידת המקום . בינתיים, אני עונה בנימוס באנגלית , ובניד ראש קטן, אבל די מתחשק לי לענות בג'יבריש משלי, כזה של ילדים קטנים וחמודים , כמו אלו שמסתובבים פה בפארקים , בקבוצות של כ10 ילדים כל אחת , עם אפודים זוהרים וגננות חמודות , שיושבות איתם בטבע ומלמדות אותם עליו. והכל בשקט ורוגע שכבר שנים לא זכינו להם בארץ הכאובה שלנו ... ולקינוח הטיול שלי, כשחשבתי שכבר סיימתי את שני הפארקים שתכננתי להיות בהם הבוקר , אני רואה מעבר לעוד כביש, גינה פורחת במיוחד , וכשאני מתקרבת אני מבינה שזו גינה חברתית לגיל השלישי . כל מבוגר שמצטרף לגינה הזו,

 עם השינויים החלים בחיי לאחרונה, חזרתי גם לשורר. והנה מבחר שירים שפרסמתי לאחרונה בפייסבוק:   עוֹד שָׁנָה מַתְחִילָה   עוֹד שָׁנָה עוֹמֶדֶת לָהּ בַּפֶתַח וְאַת שׁוּב מוּל הַיָּם וְהַגַּלִּים מִתְבּוֹנֶנֶת אֶל הַנֶּצַח, בּוֹחֶרֶת לְקַבֵּל בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת אֶת כָּל הַשִּׁנּוּיִים הַצְּפוּיִים.   הַשָּׁנָה יִהְיוּ אֵלֶּה שִׁנּוּיִים גְּדוֹלִים, אַת כְּבָר יוֹדַעַת זֹאת וְצוֹפָה אֶל הַבָּאוֹת, בְּקֹצֶר רוּחַ וְלֹא מְעַט דְּאָגוֹת, אַךְ בְּעֵינַיִם פְּקוּחוֹת.   הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת בְּיָּם כָּחֹל בּוֹהֵק, מִשֶּׁהוּ מְחַפֵּשׂ אֶת מַזָּלוֹ בַּחוֹף עִם גַּלָּאִי שֶׁל מַתָּכוֹת. אַךְ אֶת הַמַּזָּל שֶׁלָּךְ אִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצֹא לָךְ תַּחַת עֲרֵמוֹת הַחוֹל.   פִּתְחִי זְרוֹעוֹתַיִךְ לְכָל אָרְכָּן קַבְּלִי הַכֹּל בְּחִבּוּק גָּדוֹל לִמְדִי לְקַבֵּל, לִסְלוֹחַ וְלִמְחֹל, לִהְיוֹת הַסֶּלַע הָרָחָב וְהַיַּצִּיב שֶׁאֵלָיו גַּם הַתּוֹעִים מַגִּיעִים וּבְחֵיקוֹ הַחַם נָחִים. נְעוּרִים הֵם גַּעְגּוּעִים   הָאָמְנָם? נְעוּרִים – זֶה

שוב אני חוזרת לכתוב פה, אחרי הפסקה גדולה ...  הפעם הטריגר הוא שינוי פאזה רציני בחיים שלי, שאני מנסה לעכל אותו לאט לאט:  אני כמנחה בכתיבה לנשמה.  וואו, מה זה? איך זה? איך הגעת לזה? מה פתאום? מתי?  רק רגע חברים, אחד אחד בבקשה 😄 הכל התחיל לפני קצת פחות משנה, הרגשתי שהעבודה המקצועית ו"הרווחית" שלי מתמעטת, אבל כעצמאית "לצאת לפנסיה" זה לא מעשי כל-כך. לא אצלי בכל אופן. מסיבות רבות, שהן לא לכאן ולא לעכשיו.  שנתיים קודם, הוספתי לעצמי את תפקיד "הסבתא סורגת", בעיקר בגלל "המגיפה". הצלחתי בכך יפה דווקא. הפגנתי חדוות יצירה ואפילו מכרתי כמה וכמה בובות, בנוסף לספרי הילדים והציורים שלי. אבל ... לפני כשנה הבנתי שזה לא מספיק. לא לי. הרגשתי שוקעת מבחינה שכלית ורגשית, יותר מידי "סבתא" ופחות מידי "אני". לא הרגשתי שאני מתקדמת ומתפתחת עם זה לאיזה שהוא כיוון. הרגשתי דורכת המקום. ואז נתקלתי במודעה בפייסבוק שגרמה לי להתרגש:  לימודי ביבליותרפיה – כתיבה יצירתית טיפולית - בזום - מכללת כרכור. וואו. ביבליותרפיה זה מקצוע שלפני X שנים חשבתי לתומי שהוא יהיה &q